שמחתי על הקמתה של ממשלת אחדות לאומית. אחרי הכל, אנחנו בשעת משבר כלכלי וחברתי שלא ידענו מעולם. חוסר הוודאות לגבי העתיד האישי והגלובלי הוא הדבר הכי ודאי בחיינו בימים אלו, לפחות עד סוף השנה. לכן מן הראוי היה שנבחרינו ישימו את מאבקי האגו שלהם בצד ויגלו אחריות לאומית, ובעיקר יחשבו על רווחתם של האזרחים והאזרחיות.
אבל מה למעשה קיבלנו? קיבלנו ממשלה עם 35 שרים ו־16 סגני שרים – כולם חברי כנסת, כך שייתכן ונגיע בחשבון פשוט ל־70 חברי כנסת שיהפכו להיות חברי ממשלה. הבעיה היא שחברי הכנסת עסוקים רק בהגשמת השאיפה שלהם להחלפת הקידומת לשמם מח"כ לשר. זה הביא לכך שהרשות המחוקקת נטמעה בתוך הרשות המבצעת. לצערי זהו מצב שאליו התרגלנו. בדומה לסיפור על בעלים של סוס שהתפאר בפני חברו כי הוא נותן לבעל החיים האצילי כל יום אוכל בכמות מופחתת מזו שנתן ביום קודם. והסוס? ממשיך לעבוד! שאל אותו החבר, ומה קרה בסוף? כולנו יודעים שהסוס מת.
למה זה חשוב? כי תפקיד הכנסת הוא לבקר את הרשות המבצעת שבידה יש המון כוח. וכוח כידוע משכר. לכן עם כמות כזו גדולה של חברי כנסת בממשלה, איך יתפקדו ועדות הכנסת? מי יישב בוועדות? ואם כבר יישבו בוועדות, באיזה כובע, של ח"כ השואל שאלות או של שר שבא להשיב עליהן?
ב־2013 בסיעת הליכוד־ביתנו ניסו להעביר את "חוק המשילות" שמטרתו היתה לחזק את הרשות המבצעת (הממשלה). אך המציאות היא שהרשות המחוקקת בישראל היא הרשות החלשה במשולש הדמוקרטיה הישראלית.
אם המנגנון היה מאפשר לנו לבחור בשרים שלנו ישירות, אולי וסביר להניח שהיינו בוחרים אנשים שהכישורים והניסיון שלהם יתאימו לתפקידים שיש למלא.
המחוקק צפה את זה ולכן קבע, ולא בטעות, ששר לא חייב שיהיה חבר כנסת כדי לאפשר לראש הממשלה לבחור אנשים עם הכישורים והניסיון למלא תפקיד ניהולי וביצועי. אלא שתפקיד השר הפך להיות סוג של פרס עבור חברי הכנסת שסוחטים את תפקיד השר מראש הממשלה המיועד. לא האג'נדה הציבורית שהם כביכול מקדמים מעניינת אותם, אלא הכיבוד והתואר של שר.
בעיית הייצוג השנייה היא שאנחנו בוחרים חמולות. להוציא את מפלגות הליכוד, העבודה ומרצ, לא מתקיימים פריימריז לרשימות המפלגות. לבוחרים אין למעשה שליטה על מי ייצג אותם מאחר שכל מי שמקים מפלגה יכול ורושם את עצמו כיו"ר המפלגה והוא המחליט היחיד מי המועמדים שיהיו ברשימה ובאיזה סדר. כך היה עם כחלון בכולנו, לפיד ביש-עתיד גנץ בכחול לבן ואורלי לוי־אבקסיס בגשר. עוד דבר מרגיז: אנחנו מממנים את החמולות האלה לפי חוק מימון מפלגות, הם מקבלים הקצבה לפי כל ראש שנכנס לכנסת לגבי מפלגות חדשות או לפי מספר חברי הכנסת שהיו למפלגה בכנסת היוצאת.
אבל יש תקווה, דווקא במקום הכי נמוך יש את ההזדמנות לעשות שינוי גדול, בעיקר כשבכנסת יש לקואליציה רוב מוחלט. יש הזדמנות לעשות שינויים בשיטה כמו:
- לאפשר לאזרח באמת לבחור חלק מהנציגים שלו בבחירות אזוריות ישירות.
- לדרוש מחברי כנסת שהפכו שרים לפנות את מקומם בכנסת כתנאי לקבלת התפקיד הרם. זה חשוב ליציבות.
- אישור מימון מפלגות רק לרשימות דמוקרטיות שיראו שקיפות.
נראה אתכם חברי הכנסת, עושים את הדבר הנכון!