תוכנית ״המקור״, ששודרה בערוץ 10, נתנה לנו אפשרות להציץ, לרובנו בפעם הראשונה, אל מה שמתרחש בבית המשפט בתיק אונס הזדמנות לשמוע את הקולות האמיתיים. ומה ששמענו וראינו – קורע את הלב. תודה לרביב דרוקר שלא ויתר והוציא את זה לאור. קורבנות עבירות מין רבות מספרות על הזוועה שהן עוברות בידיהם של עורכי הדין והשופטים בבית המשפט – ״האונס השני״. בתוכנית שומעים כיצד נערה קטינה נקרעת לגזרים על ידי הסניגור, עורך הדין בלום, לעיניהם של שלושה שופטים, כולם גברים. אף אחד מהם לא התעקש להפסיק את ההתעללות שנעשתה בנערה מול עיניהם. יתרה מכך, אחד השופטים אף הרשה לחזור ולשאול את הנערה לנסיבות האירוע ולבקש ממנה להדגים כיצד הנאשם ישב עליה? איפה היה איבר המין שלו?
למי שאף פעם לא היה בבית המשפט, ההתרחשות הזו יכולה להיות טראומטית בפני עצמה. על אחת כמה וכמה לנערה או לאישה צעירה שרואה בבית המשפט מקום בו היא תהיה מוגנת, מקום בו היא בטוחה שתקבל צדק. כשהיא עומדת על דוכן העדים, היא לפתע מוצאת את עצמה מול גברים גדולים (פיזית) שדורכים ורומסים את מעט הכבוד שנשאר לה, אחרי שגברים אחרים תקפו ואנסו אותה בכוח. את התמונה הזו – אי שיוויון הכוח הזה- יש להסביר לעורכי הדין ולשופטים שמטפלים בתיקים כאלה. עורכי הדין ששימשו כפרשנים בתוכנית לקלטת שדרוקר השמיע להם, אמרו שאין בהתנהלות של בלום שום חריג. הם (עורכי הדין הפליליים בכללותם) עושים את העבודה שלהם עבור הנאשמים. כל השאלות שהוצגו לגיטימיות וצריך היה לשאול אותן. אנחנו יודעים כי ניתן לומר כל משפט ולשאול כל שאלה בדרכים ובטונים שונים. מטרת ההליך בבית המשפט היא להוציא את האמת לאור; אלא שעורכי דין (כמו בלום ודומיו) פועלים בשם אינטרס אחר בבואם לבית המשפט, להרוס את העדה. הם מבצעים חטא במקום שנועד לעשיית צדק.
הנערה נשאלה על דוכן העדים: ״האם לא היית מודאגת מביתוק קרום הבתולין שלך?״ אנחנו חיים בתקופה ובחברה בה קרום הבתולין לא רלוונטי יותר. לא תולים יותר את הסדין עם הדם בחתונה וכולנו יודעים שלא תמיד יש דם. זו שאלה שניזונה מדיעות קדומות. השופטים היו צריכים להגן עליה ולהגיד לה שהיא לא חייבת לענות. אך, השופטים לא עצרו את אירוע ההתעללות שבפניהם. ומדוע? כי הם בעצמם שבויים בדיעות ובסטריאוטיפים מיושנים על נשים. עורך הדין בלום שאל את השאלה הזו במכוון, מטרתו היתה לצייר בראשם של השופטים תדמית של נערה מופקרת. כך גם בשאלה הנוספת שבלום שאל: ״האם היית רטובה?״. (ונזכור, מדובר בילדה בת 14 שמעולם לא קיימה יחסי מין. מה היא יודעת לכל הרוחות?!). במילים אחרות: הוא רצה לרמז שהיא נהנתה מזה, שהיא רצתה את זה. עו״ד בלום יכול היה לשאול את השאלות האלו כי הם, השופטים, הרשו לו בכך שלא עצרו אותו. במקום להגן על העדה כתפקידם, הם התירו את ההתעללות.
עורכי הדין שהגיבו על ההקלטה מבית המשפט חזרו ואמרו שההתנהגות של בלום אינה חריגה במיוחד. וזו בדיוק הבעיה! זו נורמה להתנהג כך לנאנסות על דוכן העדים. באירוע אונס היא הנתקפת, היא הקורבן, ובבית המשפט מתייחסים אליה כאילו היא התוקפת, היא העבריין. התייחסות פגומה זו החוזרת ונשנית מייצרת נורמה. עו״ד אומרים: ״ככה חוקרים״. המטרה להביא את העדה-קורבן לידי התמוטטות. לקעקע את האמינות שלה. ככל שהעדות שלה תהיה מזוגזגת היא תצויר כשקרנית. מנסים להראות אותה אמוציונאלית ואז להציג אותה כמטורפת. חומרה יתרה הייתה במקרה הספציפי. המערכת המשפטית הרשתה להעביר לידי הסניגורים את השיחות האישיות שהיו לה עם הפסיכולוגית שלה ולזרוק לה אותם בפנים על דוכן העדים. בזמן שהיא הכי לא מוכנה לו, שהיא הכי פגיעה. זו התעללות נפשית. בית המשפט איפשר את זה ואישר את הגישה לשיחות שאמורות להיות חסויות. הוא איפשר להפשיט אותה, את נפשה, בפני כל הנוכחים בחדר, שהיו רובם גברים. איפה חוק כבוד האדם וחירותו שאמור להיות נר לרגליו של כל שופט?
מה שרביב דרוקר מראה לנו בתוכנית ״המקור״: עדות האונס זו הנורמה אבל זה לא נורמלי.
מצורף הלינק לתוכנית. חובה לצפות. מזעזע.