מלכת האופי

איילה אור-אל פורסם ב״ידיעות אחרונות״ במוסף 24 ב 29.12.2022 וב״ידיעות אמריקה״

אילנה שושן עברה הרבה ב-42 השנים מאז שהוכתרה למלכת היופי של ישראל. אחרי שעשתה תואר ראשון ושני במשפטים וסייעה לנשים מול מערכת המשפט המורכבת בארצות הברית, שם היא מתגוררת, היא החליטה לכבוש את האוורסט- ולא כמטאפורה. בלי הכנה מוקדמת, היא יצאה למשימת הטיפוס המפרכת פיזית ונפשית, התמודדה עם קור קיצוני, תנאים קשים ומחלת גבהים והיתה עושה את זה שוב מבלי לחשוב פעמיים: "עם כל הקושי, זה היה מסע מדהים"

בגובה 5,364 מטר מעל פני הים, מקץ שמונה ימים של טרק, ראתה אילנה שושן סלע גדול עליו מישהו רשם באותיות גדולות בצבע אדום: "אוורסט בייס קמפ". חוץ מנוף ההרים המושלג שמסביב, לא היה שם שום דבר אטרקטיבי במיוחד. שלושה אוהלים, הרבה סלעים ואבנים וזהו.
שושן, מלכת היופי לשעבר ועורכת הדין חככה בדעתה אם בכלל היא רוצה לעמוד בתור הארוך של האנשים שהמתינו לתורם לעלות על הסלע ולהצטלם למזכרת. ״הגענו לשם לאחר יום ארוך של טיפוס, היה לי מאוד קר, לא היה לי חמצן, הייתי עייפה וכל מה שרציתי היה זה לרדת משם", היא מספרת בראיון שנערך בביתה בלוס אנג'לס, עשרה ימים לאחר ששבה מהמסע. מחלון הסלון נשקף נוף יפיפה של העיר שטופת השמש הנמצאת במצב של קיץ אינסופי. "אבל אחר כך חשבתי שבטח אצטער על כך, אז חיכיתי לתורי, עליתי, הצטלמתי ואז התחלנו לרדת".
היעד, מדגישה שושן, הוא בכלל לא המטרה אלא המסע עצמו. "במקום הזה מתנתקים מהרעשים המלווים אותנו בחיים. שום דבר לא חשוב יותר מאשר הצעד הבא. בגבהים האלו עם מעט חמצן ועליה תלולה של 700 מטר ליום כל מה שאדם עושה הוא לקחת צעד ולנשום, עוד צעד ולנשום. ברגע שהתרכזתי בזה, התנתקתי מכל הרעשים. אין מקום לרעש כשאת בפוקוס".
"אנחנו מנסים להתנתק מהרעשים בחיים דרך יוגה או מדיטציה אבל הרבע שעה הזו או אפילו השעה לפעמים אינה מספיקה, אנחנו נמצאים וחיים בתוך כל כך הרבה רעש, שלפעמים אנחנו צריכים פשוט להוציא אותנו משם במקום לנסות לכבות אותו. הרגשתי שהצטבר לי יותר מדי ״רעל״ בגוף ושאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי לשנות את הסביבה הכימית בגוף".
ההחלטה לנסוע לאוורסט היתה ספונטנית לגמרי לקח לשושן בדיוק שבועיים מהרגע שהחליטה ועד שעלתה על טיסה לנפאל כדי להצטרף לקבוצה קטנה שיצאה לטרק.
"חברות אמרו לי, 'את לא נורמלית בשביל מה את צריכה את זה? את צריכה להתאמן, להתכונן, אנשים מתכוננים למסע כזה במשך 6 חודשיםח לפחות'. אבל אני ממילא עושה כל יום הייקינג בלוס אנגלס, ולא בדיוק ראיתי איך אני יכולה להתאמן בגובה 4000 מטר. אני בכושר ולצעוד 12-15 קילומטר ביום זה לא ממש בעיה עבורי. נרשמתי למסע עם חברת Wonders of the Himalaya ויצאתי לדרך".

לא חששת לצאת לבד?
"לא. זה עניין של תפיסה ברגע שאת עושה את זה את לא חוששת יותר מהאי נוחות שבלהיות לבד. זה גם לא היה ממש לבד כי הייתי עם קבוצה קטנה של אנשים שהצטרפו לטרק. חודש לפני כן נסעתי, בפעם הראשונה באמת לבד. מאוד רציתי לנסוע לאלסקה וזה לא הסתדר לחברה שתכננו לצאת. אז חשבתי לעצמי למה לא לנסוע לבד בעצם? תכננתי לי מסלול כולל טרקינג, וטסתי לחמישה ימים, והיה מדהים. לא דאגתי לאף אחד ונהנתי מהשקט. והעיקר, התגברתי על המחסום הזה של לנסוע לבד, עכשיו אני הולכת לעשות את זה הרבה יותר".

כמה אנשים היו אתך בקבוצה?
"חמישה אנשים, בקבוצה שלי היתה אמא ובת מהודו ושני גברים מאנגליה שגם הם היו נוסעים בודדים. מסתבר שהרבה נוסעים לבד, פגשתי אמהות צעירות שעושות את זה לפחות פעם בשנה. הכל היה מתוקתק מאוד. אספו אותי משדה התעופה למלון. היה לי מפגש תדרוך בערב, וב-2 בבוקר יצאנו לראפצפ בטרנזיט של ארבע שעות טיסה ללוקלה, משם מתחיל הטרק. כבר שם, בשדה התעופה את נכנסת לוייב אחר. הגענו לשדה התעופה בשש בבוקר, בגלל מזג האוויר התעכבנו עד שלוש אחר הצהריים. היו שם אולי כמה מאות אנשים שהמתינו, ואף אחד לא התעצבן ושאל, 'נו, מתי יוצאים'. זה היה כמו: אוקיי, זה מה שיש, אנחנו כאן ונצא כשנצא“.

מה לוקחים לטרק כזה?

"את המינימום האפשרי שניתן לארוז לתןך תיק של עשרה קילו שהפורטר ( שרפה) נושא עבורך וחמישה קילו שאת סוחבת בתיק גב שלך. ההגבלה היא גם למשקל שמותר לנוסע להעלות לטיסה הקלה ללוקלה. אורזים רק מה שהכרחי. בגדים לשלוש דרגות קור שונות, נעליים טובות מאוד. פריטים של עזרה ראשונה, חטיפי אנרגיה ומים שזה למעשה רוב המשקל בתיק הגב היומי. לקחתי כשני חטיפים ליום, את הרוב כלל לא אכלתי אלא חילקתי כי לא היה לי צורך בסוכר הזה. זה עוד משהו שקלטתי בהמשך, לא הייתי זקוקה לחטיפי אנרגיה שהם למעשה עשירים בסוכר, אם הגוף שלך עובד, הוא מפרק את האנרגיה שיש לו בגוף ואין צורך לספק לו תמריצי אנרגיה מבחוץ בצורת תוספי אנרגיה שהם בעיקר סוכר. אכלנו בריא ולכן גם לא הרגשתי רעבה. כשאנחנו עוסקים בפעילות גופנית מואצת הגוף מפריש הורמונים שגורמים לו ״להיות שמח״ אלו אותם ההורמונים שהגוף מפריש כשאנחנו מאוהבים. וזה הרעיון בלצאת למסע כזה, לשנות את הסביבה הכימית וההורמונלית בגוף. אני לא בעד לקחת תוספי מזון אני מאמינה שאם נזין את הגוף ונאפשר לגוף לטפל בעצמו הוא יעשה את ההתאמות שהוא צריך, הגוף שלנו הוא מכונה מאד חכמה, היא יודעת לייצר אדם".

מה בכל זאת לגבי אוכל, מה אוכלים?
"הטרק לאוורסט בייס קמפ זה לא מה שהיה פעם, אנשים גרים לאורך רוב המסלול ומספקים שירותים למטיילים. כל יום עצרנו לארוחת צהריים חמה, אמנם בסיסית של אורז ועדשים ועוד קצת ירקות. אפשר לקבל גם פסטה ברוטב עגבניות ואורז מטוגן. ארוחת בבוקר וערב אוכלים בבית הארחה. אני אכלתי שתי ביצים קשות כל בוקר. בלי אשליות, ככל שעולים למעלה בהר, האוכל הופך לפחות ופחות טעים. הנפאלים הם מארחים מקסימים, שום דבר לא יקר מדי ואפשר לקנות מים מינרלים לכל אורך המסלול. יש תחנות בדרך שניתן למצוא אפילו קפוצ'ינו. הם מצליחים להקציף חלב מאבקת חלב".

מה היה הדבר הכי מאתגר במסע הזה?
"הקור. היה מאוד מאוד מאד קר. גם בבתי הארחה ״הטובים״ אין חשמל ואין חימום. הבניה היא כמובן ללא בידוד, יש מיטה ושמיכה ואת ישנה בתוך שק שינה. וככל שעלינו יותר גבוה ישנו עם יותר בגדים כולל המעיל הכי עבה. המעבר בין 4,000 מטר ל-5,000 מטר הוא מעבר מאוד אקסטרים. בקבוצה מקבילה היו רופאים שטיפסו את הקילמנג'רו והרגישו לא טוב. את פשוט לא יכולה לדעת איך תרגישי, איך הגוף שלך יגיב לחוסר חמצן. למרות שלקחתי כדורים נגד מחלת גבהים, מגובה 4,000 התחלתי להרגיש לא טוב. האתגר האחר הוא המדרגות הסלעיות, רוב המסלול הוא סלעי ותלול וזה נמשך שעות. אז את יודעת שכולם יגיעו זה אומר שגם את. החמישה קילו על הגב מרגישים כמו 50 קילו. זה גם מאוד קשה לברכיים כי את כל הזמן עולה וכל מדרגה היא בגובה של כ-40 ס"מ. למזלי חברה לקבוצה השאילה לי מגן ברכיים. זוג מקלות הליכה מאוד עוזרים גם בעליה ובמיוחד בירידות".

איך ממשיכים ללכת בתנאים כאלו כשלא מרגישים טוב?
"כל אחד צריך להקשיב לגוף שלו. כשירדנו מהבייס קמפ, אמרתי למדריך: "אני רוצה לרדת הערב". הרגשתי כל כך רע ביומיים האחרונים ולמרות הכדורים נגד מחלת הגבהים חטפתי בחילות והיה גם מאוד קר. הטמפרטורה בלילה הגיעה למינוס 21 מעלות צלזיוס. מסתבר שלא הייתי היחידה שלושה מטפסים שהיו מתוכננים להמשיך לצ׳ולה פס, שזה עוד שלושה ימים של טיפוס, כבר היו בטלפונים להזמין הליקופטר שיוריד אותם. אלא שהיה מאוחר מדי להליקופטר להגיע באותו ערב אז הורידו אותנו למחרת על הבוקר. אי אפשר להסביר לך כמה קשה היה לעבור את הלילה בגובה של 5,000 מטר, החולשה והקור, הקאתי כל הלילה".

איך היתה הטיסה בחזרה?

"זאת היתה חוויה סוריאליסטית. אספו אותנו ב-8 בבוקר. חמישה אנשים בהליקופטר קטנצ'יק, את הציוד הורידו בהליקופטר נפרד. הורידו אותנו באמצע שום מקום, העיקר להוריד גובה. ואז הליקופטר נוסף אסף אותנו והטיס אותנה ללוקלה, ומשם הליקופטר אחר הטיס אותנו לקטמנדו. אחה״צ הבחורה השניה שירדה איתי שאלה אותי 'איך את מרגישה?' ועניתי טוב, כאילו לא היה".

לא היה רגע שם שאמרת לעצמך, בשביל מה הייתי צריכה את זה?

"ממש לא. עם כל הקושי הפיזי, זה היה מסע מדהים וחוויה של פעם בחיים שהייתי עושה אותה שוב. המסע שלי נפל בדיוק על השבוע של פרשת בראשית, אני מאוד מחוברת לפרשת השבוע וקוראת אותה כל שבוע. לא תיכננתי את זה אבל כך זה יצא. חשבתי לעצמי: וואו, איזו צורה מושלמת לעשות 'ריסטארט', לעשות התחל במקום מאוד בראשיתי שכזה. מוקפת בהרים שהיו שם מיליוני שנים ויהיו גם הרבה אחרי. זה היה המקום האידיאלי להתנתק מכל הרעשים ולהתחיל מבראשית. בנוסף שבת הוא היום הקדוש שלהם, אז קמתי בבוקר ושמעתי את השירה של הנזירים, זה היה מושלם".
שושן שנבחרה כמלכת היופי של ישראל לשנת 1980 וכ"מלכת המלכות", עברה ללוס אנג'לס ב-1990, נישאה למפיק הסרטים משה דיאמנט ממנו יש לה שני ילדים. לאחר גירושיה, החליטה שושן לשוב לישראל. היא למדה תואר ראשון ושני במשפטים וגם עשתה התמחות בתחום של דיני משפחה אצל ד"ר יאיר שיבר, אך היא אינה עובדת כעורכת דין לעינייני משפחה. "נשים פונות אלי לייעוץ. נשים המתגוררות בארה"ב מוצאות עצמן תחת שלוש מערכות משפט אמריקאי, ישראלי ובית הדין, לכן היה לי חשוב לתת ייעוץ מקצועי ואחראי. התואר במשפטים היה משהו שתמיד רציתי ללמוד, יותר עבור הידע והעצמה אישית שלי, לא על מנת לעבוד כעורכת דין. התוכנית שלי היתה שכשהילדים שלי יצאו ללמוד באוניברסיטאות בחוף המזרחי, אני אחזור לארץ ללמוד. זה היה מסע של כמה שנות לימודים אינטנסיביים ונהנתי מכל רגע, נכחתי בכל השיעורים“.
כשסיימה את לימודיה, העלה בנה הבכור מייקל, עורך דין בעצמו, פוסט גאה לאינסטגרם בו כתב: "כל בן יהודי מקווה שאמא שלו תגדל יום אחד להיות עורכת דין". בתה של שושן, אלי, מתמחה בתחום של ביולוגיה סביבה. בשנתיים וחצי האחרונות, נישכרה שושן על ידי חברת נוסטרומו אנרגיה כדי להשיק את נוסטרומו אנרגיה בחוץ המערבי בארה״ב. נוסטרומו עוסקת בתחום האנרגיה המתחדשת. בימים אלו החלו בהרכבה של המערכת הראשונה של נוסטרומו בארה״ב (שימור אנרגיה בקרח) בלנדמרק היסטורי בבוורלי הילס.

בזמנו הפקת סרטים, זה משהו שאת חושבת לחזור לעשות?

"אני מאוד אוהבת ליצור יש מאין, להפיק זה משהו שהייתי רוצה לחזור לעשות. אני מקבלת פניות וקוראת חומרים, אם משהו ידליק אותי, אפיק אותו. זו עבודה מחייבת. אני מנהלת את החיים שלי ממקום רוחני וריאליסטי כאחד. המוטו שלי: 'דלגי והרשת תיפרש'. אני גם מאוד מאמינה שעל מנת לאפשר לדברים חדשים להיכנס בחיים אני חייבת 'טו לט גו' מדברים ישנים וזה לא פשוט. אנחנו נאחזים במוכר וידוע אבל כל הדברים החדשים נמצאים בלא ידוע. אנשים רבים יודעים שהם צריכים לעשות משהו חדש, רוצים לעשות שינוי אך וחוששים , ׳מה אם זה לא יצליח? בינתיים אאבד את מה שיש לי׳. אני אומרת שאם לא נעשה את זה, נחיה בחרטה. משהגענו לגיל 45 שעון החול מתהפך ואנחנו חיים נגד הזמן. ראיתי לאחרונה את סרטם החדש של ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני, היא אומרת שם משפט שהוא כל כך נכון: למה להגיד יום אחד אני אעשה את זה? למה לא עכשיו?".

י.