איילה אור-אל

בגובה 5,364 מטר מעל פני הים, מקץ שמונה ימים של טרק, ראתה אילנה שושן סלע גדול עליו מישהו רשם באותיות גדולות בצבע אדום: "אוורסט בייס קמפ". חוץ מנוף ההרים המושלג שמסביב, לא היה שם שום דבר אטרקטיבי במיוחד. שלושה אוהלים, הרבה סלעים ואבנים וזהו.
״מלכת המלכות״ ועורכת הדין חככה בדעתה אם בכלל היחא רוצה לעמוד בתור הארוך של האנשים שהמתינו לתורם לעלות על הסלע ולהצטלם למזכרת. ״הגענו לשם יום ארוך של טיפוס היה לי מאוד קר, לא היה לי חמצן, הייתי עייפה וכל מה שרציתי היה זה לרדת משם", היא מספרת בראיון שנערך בביתה בלוס אנג'לס, עשרה ימים לאחר ששבה מהמסע. מחלון הסלון נשקף נוף יפיפה של העיר שטופת השמש הנמצאת במצב של קיץ אינסופי. "אבל אחר כך חשבתי שבטח אצטער על כך, אז חיכיתי לתורי, עליתי, הצטלמתי ואז התחלנו לרדת".
היעד, מדגישה שושן, הוא בכלל לא המטרה אלא המסע עצמו. "במקום הזה מתנתקים מהרעשים המלווים אותנו בחיים. שום דבר לא חשוב יותר מאשר הצעד הבא. בגבהים האלו עם מיעט חמצן ועליה תלולה של 700- מטר ליום כל מה שאדם עושה הוא לחת צעד ולנשום, עוד צעד ולנשום. ברגע שהתרכזתי בזה, התנתקתי מכל הרעשים. אין מקום לרעש כשאת בפוקוס.
אנחנו אנשים מנסים להתנתק מהרעשים בחיים דרך יוגה או מדיטציה אבל הרבע שעה הזו או אפילו השעה לפעמים אינה מספיקה, אנחנו נמצאים וחיים בתוך כל כך הרבה רעש לפעמים אנחנו צריכים פשוט להוציא אותנו משם במקום לנסות לכבות אותו. הרגשתי שהצטבר לי יותר מדי ״רעל״ בגוף ושאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי לשנות את הסביבה הכימית בגוף".
ההחלטה לנסוע לאוורסט היתה ספונטנית לגמרי לקח לי בדיוק שבועיים ימים מהרגע שהחלטתי ועד שעלתה על טיסה לנפאל כדי להצטרף לקבוצה קטנה שיצאה לטרק. "חברות אמרו לי, 'את לא נורמלית בשביל מה את צריכה את זה? את צריכה להתאמן, להתכונן, אנשים מתכוננים למסע כזה במשך 6 חודשיםח לפחות'. אבל אני ממילא עושה כל יום הייקינג בלוס אנגלס, ולא בדיוק ראיתי איך אני יכולה להתאמן בגובה 4000 מטר. אני בכושר ולצעוד 12-15 קמ ביום זה לא ממש בעיה עבורי. נרשמתי למסע עם חברת Wonders of the Himalaya ויצאתי לדרך".
לא חששת לצאת לבד?
"לא. זה עניין של תפיסה ברגע שאת עושה את זה את לא חוששת יותר מהאי נוחות שבלהיות לבד. זה גם לא היה ממש לבד כי הייתי עם קבוצה קטנה של אנשים שהצטרפו לטרק.חודש לפני נסעתי, בפעם הראשונה באמת לבד. מאד רציתי לנסוע לאלסקה וזה לא הסתדר לחברה שתכננו לצאת. אז חשבתי לעצמי למה לא לנסוע לבד בעצם? תכננתי לי מסלול כולל טרקינג, וטסתי לחמישה ימים, והיה מדהים. לא דאגתי לאף אחד ונהנתי מהשקט. והעיקר שהתגברתי על המחסום הזה של לנסוע לבד, עכשיו אני הולכת לעשות את זה הרבה יותר".
כמה אנשים היו אתך בקבוצה?
"חמישה אנשים, בקבוצה שלי היתה אמא ובת מהודו ושני גברים מאנגליה שגם הם היו נוסעים בודדים. מסתבר שהרבה נוסעים לבד, פגשתי אמהות צעירות שעושות את זה מדי לפחות פעם בשנה. הכל היה מתוקתק מאוד. אספו אותי משדה התעופה למלון. היה לי מפגש תדרוך בערב, וב2 בבוקר יצאנו לראפצפ בטרנזיט 4 שעות ל לטוס ללוקלה, משם מתחיל הטרק. כבר שם, בשדה התעופה את נכנסת לוייב אחר. הגענו לשדה התעופה בשש בבוקר, בגלל מזג האוויר התעכבנו והתעכבנו עד שלוש אחר הצהריים. היו שם אולי כמה מאות אנשים שהמתינו, ואף אחד לא התעצבן ושאל, נו, מתי יוצאים. זה היה כמו: אוקיי, זה מה שיש, אנחנו כאן ונצא כשנצא“.
מה לוקחים לטרק כזה?
"את המינימום האפשרי שניתן לארוז לתןך תיק של עשרה קילו שהפורטר (שרפה) נושא עבורך וחמישה קילו שאת סוחבת בתיק גב שלך, (ההגבלה היא גם למשקל שמותר לנוסע להעלות לטיסה הקלה ללוקלה), אז אורזים רק מה שהכרחי. בגדים לשלוש דרגות קור שונות, נעליים טובות מאד!פריטים של עזרה ראשונה, פרוטאין בר, ומים שזה למעשה רוב המשקל בתיק הגב היומי. ֿ לקחתי כשני פרוטאין ואנרגי ברז ליום, את הרוב כלל לא אכלתי אלא חילקתי כי לא היה לי צורך בסוכר הזה. זה עוד משהו שקלטתי בהמשך, אם הגוף שלך עובד, הוא מפרק את האנרגיה שיש לו בגוף ואין צורך לספק לו תמריצי אנרגיה מבחוץ בצורת תוספי אנרגיה שהם בעיר סוכר. אכלנו בריא ולכן גם לא הרגשתי רעבה. כשאנחנו עןסקים בפעילות גופנית מואצת הגוף מפריש הורמונים שגורמים לו ״להיות שמח״ אילו אותם ההורמונים שהגוף מפריש כשאנחנו מאוהבים. וזה הרעיון בלצאת למסע כזה, לשנות את הסביבה הכימית וההורמונלית בגוף. אני לא בעד לקחת תוספי מזון אני מאמינה שאם נאפשר לגוף לטפל בעצמו הוא יעשה את ההתאמות שהוא צריך, הגוף שלנו הוא מכונה מאד חכמה, היא יודעת לייצר אדם!“.
מה בכל זאת לגבי אוכל, מה אוכלים?
"הטרק לאוורסט בייס קמפ זה לא מה שהיה פעם, אנישם גרים לאורך רוב המסלול ומספקים שירותים למטיילים. כל יום עצרנו לארוחת צהריים חמה, אמנם בסיסית של אורז ועדשים ועוד קצת ירקות. אפשר לקבל גם פסטה ברוטב עגבניות ואורז מטוגן. ארוחת בבוקר וערב אוכלים בבית הארחהץ אני אכלתי 2ביצים קשות כל בוקר. בלי אשליות ככל שעולים למעלה בהר, האוכל הופך לפחות ופחות טעים. הנפאלים הם מארחים מקסימים, שום דבר לא יקר מדי ואפשר לקנות מים מינרלים לכל אורך המסלול“. יש תחנות בדרך שניתן למצוא אפילו קפוצינו. הם מצליחים להקציף חלב מאבקת חלב!
מה היה הדבר הכי מאתגר במסע הזה?
"הקור. היה מאוד מאוד מאד קר. גם בבתי הארחה ״הטובים״ אין חשמל ואין חימום. הבניה היא כמובן ללא בידוד, יש מיטה ושמיכה ואת ישנה בתוך שק שינה. וככל שעלינו יותר גבוה ישנו עם יותר בגדים כולל המעיל הכי עבה. המעבר בין 4000 מטר ל-5000 מטר הוא מעבר מאוד אקסטרים. בקבוצה מקבילה היו רופאים שטיפסו את הקילמנג'רו והרגישו לא טוב. את פשוט לא יכולה לדעת איך תרגישי, איך הגוף שלך יגיב לחוסר חמצן. למרות שלקחתי כדורים נגד מחלת גבהים, מגובה 4000 התחלתי להרגיש לא טוב. האתגר האחר הוא המדרגות הסלעיות, רוב המסלול הוא סלעי ותלול ושה נמשך שעות. אז את יודעת שכולם יגיעו זה אומר שגם את. החמישה קילו על הגב מרגישים כמו 50 קילו. זה גם מאוד קשה לברכיים כי את כל הזמן עולה וכל מדרגה היא בגובה של כ-40 ס"מ. למזלי החברה לקבוצה השאילה לי מגן ברכיים. זוג מקלות הליכה מאוד עוזרים גם בעליה ובמיוחד בירידות.
למרות הכדורים נגד מחלת הגבהים חטפתי בחילות ביומיים האחרונים בתוספת הקור, כשירדנו מהבייס קמפ אמרתי למדריך: ״אני רוצה לרדת הערב״. הרגשתי כך כך רע. ומסתבר שלא הייתי היחידה שלושה מטפסים שהיו מתוכננים להמשיך לצ׳ולה פס, זה עוד שלושה ימים של טיפוס, כבר היו בטלפונים להזמין הלחקופטר שיוריד אותם. אלא שהיה מאוחר מדי להליקופטר להגיע באותו ערב אז הורידו אותנו למחרת על הבוקר. אי אפשר להסביר לך כמה קשה היה לעבור את הלילה בגובה של 5000 מטר, החולשה והקור הקאתי כל הלילה.

גם הנסיעה חזרה בהליקופטר היתה חוויה סוראליסטית. אספו אותנו ב8 בבוקר, 5 אנשים בהליקופטר קאטנציק, את הציוד הורידו בהליקופטר נפרד, הורידו אותנובאמצע שום מקום, העיקר להוריד גובה. ואז הליקופטר נוסף אסף אותנו והטיס אותנה ללוקלה, ומשם הליקופטר אחר הטיס אותנו לקטמאנאנדו. אחה״צ הבחורה השניה שירדה איתי שואלת איך את מרגישה? ואני עונה טוב, כאילו לא היה.
לא היה רגע שם שאמרת לעצמך, בשביל מה הייתי צריכה את זה?
"ממש לא. עם כל הקושי הפיזי, זה היה מסע מדהים וחוויה של פעם בחיים שהייתי עושה אותה שוב. המסע שלי נפל בדיוק על השבוע של פרשת בראשית, אני מאוד מחוברת לפרשת השבוע וקוראת אותה כל שבוע. לא תיכננתי את זה אבל כך זה יצא. חשבתי לעצמי: וואו, איזו צורה מושלמת לעשות 'ריסטארט' -לעשות התחל במקום מאוד בראשיתי שכזה. מוקפת בהרים שהיו שם מיליוני שנים ויהיו גם הרבה אחרי. זה היה המקום האידיאלי להתנתק מכל הרעשים ולהתחיל מבראשית“. בנוסף שבת הוא היום הקדוש שלהם, אז קמתי בבוקר ושמעתי את השירה של הנזירים, זה היה מושלם.
שושן שנבחרה כמלכת היופי של ישראל לשנת 1980, חזרה לישראל ולמדה תואר ראשון ושני במשפטים וגם עשתה התמחות בתחום של דיני משפחה אצל דר יאיר שיבר, אך היא אינה עובדת כעורכת דין לעינייני משפחה. נשים פונות אלי לייעוץ לכן "היה לי חשוב להיות לתת ייעוץ מקצועי ואחראי. התואר במשפטים היה משהו שתמיד רציתי ללמוד, יותר עבור הידע והעצמה אישית שלי, לא על מנת לעבוד כעורכת דין. התוכנית שלי היתה שכשהילדים שלי יצאו ללמוד באוניברסיטאות בחוף המזרחי, אני אחזור לארץ ללמוד. זה היה מסע של כמה שנות לימודים אינטנסיביים ונהנתי מכל רגע, נכחתי בכל השיעורים“.
כשסיימה את לימודיה, העלה בנה הבכור מייקל, עורך דין בעצמו, פוסט גאה לאינסטגרם בו כתב: "כל בן יהודי מקווה שאמא שלו תגדל יום אחד להיות עורכת דין". לשושן בת נוספת, אלי, שמתמחה בתחום של ביולוגיה סביבה. בשנתיים וחצי האחרונות, נישכרה שושן על ידי חברת נוסטרומו אנרגיה כדי להשיק את נוסטרומו אנרגיה בחוץ המערבי בארה״ב. נוסטרומו עוסקת בתחום האנרגיה המתחדשת. בימים אלו החלו בהרכבה של המערכת הראשונה של נוסטרומו בארה״ב (שימור אנרגיה בקרח) בלנדמרק היסטורי בבוורלי הילס.
ויתרת על הפקה סרטים?
"אני מאוד אוהבת ליצור יש מאין, להפיק זה משהו שהייתי רוצה לחזור לעשות" היא אומרת. אני מקבלת פניות וקוראת חומרים, אם משהו ידליק אותי, אפיק אותו. זו עבודה מחייבת.
"אני מנהלת את החיים שלי ממקום רוחני וריאליסטי כאחד. המוטו שלי: ״דלגי והרשת תיפרש״. ואני גם מאד מאמינה שעל מנת לאפשר לדברים חדשים להיכנס בחיים אני חייבת 'טו לט גו' מדברים ישנים וזה לא פשוט. אנחנו נאחזים במוכר וידוע אבל כל הדברים החדשים נמצאים בלא ידוע. אנשים רבים יודעים שהם צריכים לעשות משהו חדש, רוצים לעשות שינוי אך וחוששים , ׳שמה זה לא יצליח? בנתיים אאבד את מה שיש לי׳. אני אומרת שאם לא נעשה את זה, נחיה בחרטה. משהגענו לגיל 45 שעון החול מתהפך ואנחנו חיים נגד הזמן. אולי תמיד חיים נגד הזמן.
ראיתי לאחרונה את סרטם החדש של ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני, היא אומרת שם משפט שהוא כל כך נכון: למה להגיד יום אחד אני אעשה את זה? למה לא עכשיו?

י