היום הוא יום העצמאות של הודו. הודו כמו ישראל קיבלה את עמאותה לאחר שנים רבות בהן היתה תחת שילטון זר עם תרבות פאטריאכלית. מאות שנים של שילטון מוסלמי אחריו האימפריה המונגולית ו-190 שנים של משטר בריטי.  חזרתי מהודו בשבוע שעבר, לא זה לא היה ביקור באשרם אלא נסעתי לפגוש נשים מאירגונים שונים, מנהיגות ופעילות חברתיות  בבנגלור שבמדינת קרנטקה. היוזמה היתה של הקונסולית הישראלית בבנגלור יעל השביט. הנשים רצו לפגוש אותי ולקבל השראה מהסיפור האישי שלי ומהסיפור של הנשים הישראליות,  לקבל השראה  מהסטארט אפ ניישין ( אנחנו)  בה נשים משרתות בצבא ומגיעות לקצונה ואפילו להיות טייסות קרב.

במסגרת ההכנות שלי לביקור למדתי ש ב1986 נחקק חוק בהודו האוסר על הצגה או שימוש מגנה ומבזה בדמות האישה בכל פורמט תרבותי: ספרות, פירסום ואפילו סרט.  יהיו מי שירימו גבה ויגידו היי, מה עם כל סרטי בוליווד?  אז לא תמצאו בסרטים האלו נשים בביקיני קטן.  אין צורך להתוכח עם מגיני חופש הביטוי כי כולם מסכימים שחופש ביטוי מהסוג הזה הוא למעשה החופש להשפיל לבזות להקטין 51% מהאוכלוסיה וזה לא דמוקרטי לא מוסרי ולא תרבותי, לא בחברה דמוקרטית.

נשים בהודו נאבקות כמו במקומות אחרים בעולם לפרוץ דפוסים של תרבות פטריארכלית.  שמחתי למצוא שיתוף פעולה ואינטרס משותף של הממשל במדינת קרנטקה שבהודו ואירגונים פמניסטים לקדם נשים כלכלית. להרצאה שלי במשרדי העמותה להעצמה כלכלית CROW, הגיעו שר החינוך, המסחר, הטקסטיל והכלכלה. שמעתי על שיתוף הפעולה הצמוד בין ארגון שמעביר נשים קורסים ברכישת מקצוע ופתיחת עסק קטן ועזרה כלכלית לפתוח עסק. המדינה הקצתה 300 אקר (1200 דונמים) להקמת מרכז הדרכה ומסחר עבור נשים. אם נשווה אלינו, העמותה להעצמה כלכלית לנשים חולמת כבר שנים על הקמה של מקום כזה בצפון הארץ כדי לאפשר לנשים לעבוד בסביבה תומכת, לצאת מהבית ולפתוח עסק קטן. הרעיון הוא להשתמש בחנויות ברוטציה. מאחר ולא כל הנשים רוצות או יכולות לעבוד 6 ימים בשבוע מחוץ לבית, אז הן יכולות להשתמש במקום לפי הצורך. זה יכול להקל עליהן כלכלית ולוגיסטית עד שהעסק יתפתח.

למה אני מספרת לכן את זה?  בשבת במוסף של ידיעות אחרונות הראיון המרכזי היה עם פרופ׳  יולי תמיר ועסק בציור שאחד התלמידים צייר את השרה איילת שקד בעירום. ציור שהוצג בתערוכת הסיום של מכללת שנקר ויולי תמיר הורתה למנהל בית הספר לפתור את הבעיה. התוצאה היתה איקס על הפנים של הדמות.

אני לא יכולה לתאר לעצמי איך חוגים בשמאל, שמדברים על חופש ביטוי כשפוגעים בדמויות פוליטיות מהימין היו מגיבים אילו היו עושים את מה שעשו לאיילת שקד לדוגמא: לסתיו שפיר. כיצד כל אחד אחר עם דעות ימין או שמאל, היה מגיב אילו היו לוקחים תמונה של הבת שלו/ה מהחתונה שלה ומפיצים אותה כתמונת עירום?

הציור הזה שעדיין מופיע בגוגל כשמחפשים איילת שקד, הוא פלישה למרחב האישי של הגברת שקד ולפרטיות שלה. שלא לדבר על המסר הסקסיסטי-"את לא שרה, אין לי שו כבוד אליך. את אינל יותר מאוביקט מיני, אז תשתקי ואני אעשה בך כרצוני!״. 

אחד הדברים המדהימים הוא שזה קורה בבית הספר לאומנויות! ב2016! בישראל כשברקע מזה מספר שנים אנחנו מנהלות שיח על הנזק שהדמוי הסקסיטי של נשים במדיה גורם לנשים לנערות ולילדות.

מי הוא האומן הזה, מה הוא למד במכללת שנקר אם עבודת הסיום שלו היא הצגה של שרה בישראל בעירום? והתיקון שהציע לציור הסקסיסטי שלו הוא הדבקה של איקס שחור על פניה של הדמות?

חבל מאד שהציור לא נאסר מראש לתצוגה על ידי האחראי הישיר – מנהל בית הספר פרופ׳ לארי אברמסון. אברמסון שהרשה את ההעמדה של הציור בתערוכה, גם התפטר כמחאה על הבקשה להוריד את התמונה כשהוא זועק את המילה ״הגסה״: ״צנזורה״! אני רוצה להגיד לפרופסור : ״המעשים שלך מראים על חוסר המודעות והצביעות שמגלים לפעמים אנשי חינוך מהשמאל. מאכזב.

אני גדלתי בישראל בה הסתכלנו מעלה אל אנשי החינוך להראות לנו מה נכון ומה לא?
לדעתי צריכה להיות דרישה פעילה של מכללת שנקר ושל היוצר מגוגל להוריד כל תוצאת חיפוש שמקשרת לתמונה המבישה הזו. הורסיה המתוקנת היא פגיעה חמורה בדמות האשה – כל אישה. היוצר אומר למעשה – את ממש לא מעניין אותי. את אובייקט מיני!
הבושה היא עלינו, על כולנו שכך עושים למנהיגה ואישה בישראל  שכבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד בה.