ביום שבו התעוררתי לחדשות שטראמפ יהיה הנשיא הבא של ארה״ב, הסתובבתי עם תחושה של תשישות וחולשה שלא יכולתי להסביר עד שהבנתי שזו תחושה של אבל. הרגשה של אבידה גדולה.

הרגשה של אבל.  אבל' על כך שאדם שהוכח שביזה נשים, אדם שהוא גס רוח לנשים, שפגע בנשים נבחר לייצג את  ארה״ב, להיות המנהיג של המעצמה הגדול בעולם, להיות הפנים שלה  ב-2017. 

אבל על כך שההזדמנות שניתנה בידנו לשלוח מסר לכל הילדות שלנו שהגבול הוא משהו בתוך הראש שלנו, שאם תרצו ילדות יקרות , אם תלמדו, תשקדו, תעבדו- תשיגו !

ההזדמנות הזו אבדה להרבה שנים.

יתרה מזו, המסר שהבנות שלנו קיבלו הוא ש ב-2017 שנאת נשים חיה ובועטת. בועטת אותן מעמדות של מקבלי החלטה ואת הגורל שלהן ימשיכו לקבוע גברים.

הרגשתי כאב עמוק , את כאב הבגידה בהילרי קלינטון שרצה עבור כולנו, שסבלה וספגה כל כך הרבה התעללות במשך הרבה  שנים כדח להגיע להיות מועמדת לנשיאות כולל במפלגה הדמוקרטית בסיבוב הבחירות בתוך המפלגה מול אובמה . פרשנים וסתם כתבי ספורט גסים כינו אותה בשמות מבזים, רק בגלל שהיא אישה שהחליטה להתמודד על משרה גברית. כינו אותה: ״מדכאת זיקפה״ 

טראמפ טיפטף את הרעל של שקרנית, אישה רעה אלו שמות תואר שהוצמדו  לנשים דרך תרבות מיזוגנית במשך מאות שנים. אין ספק שהוא קיבל ייעוץ מפסיכולוגים לעשות את זה. זה התחבר וישב טוב בראש גם גברים של נשים. המסרים האלו התאימו לסטריאוטיפים שליליים על נשים שעברו מדור לדור וכולנו ספגנו  אותם במשך מאות שנים מהתרבות והמדיה.

אני תוהה אם ומתי נוכל לשנות את מה חושבים עלינו. מקווה שאנחנו הנשים ניפרד מהדימויים שאלו על נשים אחרות כי אם אני חושבת עליה כך אז גם אני כזו.