המהפכה הפמינסטית אמרה לנשים אתם משוחררות מהתפקיד שייעדה עבורכן החברה. המהפכה הפמניסטית באה כתגובה עזה לקמפיין מהוקצע ומתואם של ממשלת ארה"ב והתאגידים הכלכליים בארה״ב, שמטרתו היתה להרחיק את הנשים מהעיר וממקומות העבודה ולהחזירן לתפקידן הקלאסי: ולדניות וכלי שרת בידי החברה (בעיקר הגברית). לקמפיין היה שם:"The White Picket Fence" על שם הגדר הלבנה בה החצרות הירוקות מגודרות בפרברים. 

הקמפיין כלל שידורי פירסומת שהציגו את עבודות הבית כזוהרות, תוכניות טלויזיה כמו ״לוסי״ שנעשו בחסות חברות ששיווקו מוצרי מטבח מתקדמים ובבית הספר הונהגו שיעורי כלכלת בית. שיעורי כלכלת הבית כללו דפי הוראות הדרכה כיצד יש לקבל את הבעל כשהוא מגיע הביתה.

במדריך האישה הטובה נאמר:

״קשרי סרט לשיערך, אספי את הצעצועים של הילדים על מנת שהבית יהיה נקי ומסודר״.

 ״השתיקי את מכונת הכביסה״.

״הציעי לו לנוח על הספה והורידי לו את הנעליים.  אל תשאלי אותו שאלות מנדנדות ואיפה היה זיכרי:

  "He is the master of the house.

 לא רק החברה במזרח התיכון היא חברה פטריארכלית גם החברה המערבית כזו, התפקיד של האישה בחברה פאטריאכלת הוא להיות ולדנית ומשרתת החברה. תודות לסידרה ״MADMAN״ אנחנו זוכים לקבל הצצה לאותם זמנים בארה״ב ולמקום העבודה בשנות ה50-60.  ישנם פרקים בסדרה שהם עדות מצמררת להטרדות המיניות הוולגריות שהיו מקובלות במקומות העבודה ואפילו בעיר מתקדמת כמו ניויורק.

הדברים האלו הולידו את המהפכה הפמיניסטית של שנות השבעים. הנשים דרשו שיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות.הן  רצו להתקבל לעבודה ולאייש תפקידים בדיוק כמו שעשו כשהחברה היתה צריכה אותן כשהגברים היו מעבר לים במלחמת העולם השניה. באותן שנים כשהגברים היו מעבר לים אלפי נשים איישו את פסי הייצור של תעשייות הנשק והתעופה, הדאר ומשרדי הממשלה.אנחנו בארץ זכינו לקבל משב רוח קל מהמהפיכה הזו שהגיע אלינו מעבר לים.

אחת הנשים שהיתה שותפה למהפכה הזו היא מרתה ווילוקס, תמונה שלה הופיעה אז גם בעיתונים, מרתה היא המורה לאנגלית של הבת שלי. בשיחה שניהלנו  אמרה לי, הן קרעו חזיות כסמל לסירוב להיות אוביקט מיני, ולהיות מי שהסביבה החליטה עבורן. אך מה שהיא רואה היום הוא ״שהמקום שהנשים אז נילחמו לצאת ממנו הוא אותו המקום שהנערות של היום חוזרות ומתנדבות למלא- להיות אוביקט״.  מרתה ואחרות רואות: ״שיש נסיגה במודעות בקרב נשים ונערות במיוחד. יש מין הרגשה שהכל בסדר יש חוקים לשיוויון ונשים יכולות ללמוד בכל המכללות ( מה שפעם לא היה אפשר). אבל במבט על  הרחוב שלנו, על בית הספר, על המלצריות שמשרתות אותנו לבושות בטייץ שחור צמוד צמוד, על מצעד הרגליים ביום חורף לפעמים אפילו מושלג, הן אוביקטים מיניים מהלכים.

הנסיגה שנוצרה בתודעה של הנשים והנערות מדאיגה את ווילוקס ועוד נשים מנהיגות רבות אחרות. המסרים שהבנות מקבלות מהמדיה ב-20 שנים האחרונות: שהכוח שלהן טמון בגוף שלהן, מחזיר אותנו עידנים אחורה, אלא שהפעם הנערות שותפות לזה, יש אפילו אומרים בוחרות ולא פעם תשמע אישה או נערה שואלת "אז איך אנ-כוסית?״ 

להיות כוסית-זה המודל חיקוי לנערה הישראלית שמוצג לה בכל מקום אליו היא מסתובבת: בטלויזיה, בקולנוע, שבועוני הנשים שמונחים בחדר ההמתנה אצל הרופא השיניים או במספרה ואפילו בבית על השולחן במטבח.

בוחרות???? האם הנערות בנות 12, 13, 14, 15, 16 17 18 או 20 בוחרות להיות אוביקט מיני ???  האם מישהו הראה להן שזה לא כדאי, שלאישה בעמדה של שופטת, חברת כנסת, מדענית או מנכלית יש הרבה יותר עצמה והיא גם מחזיקה יכולה להחזיק בו לטווח ארוך יותר, מאשר לדוגמנית או לכוכבת ריאליטי ????

המדיה היא המדיום והמדיה היא המסר, ערוצי מדיה שונים הם גם זרועות של חברות ענק (קופקרטיבים) שזרועות אחרות שלהן הם:חברות פירסום, כלבויים, חברות אופנה וקוסמטיקה. זרוע אחת רוכשת  שטח פירסום במדיה עבור מוצרים שהזרועות האחרות מוכרות וחוזר חלילה, ובתוך המערבולת הזו אנחנו והנערות שלנו לכודות מבלי משים, יותר מזה אנחנו האימהות מהדקות לפעמים את הכבלים.

הריטינג, שחרור המיני וחופש הביטוי בונים שוב את תקרת הזכוית.

עלינו האמהות להיות מודעות לכך ולא לעודד את הבנות שלנו להיות ״כוסיות״, לרכוש להן בגדים שירגישו בהן נח ולא אוביקט מיני.