הבוקר התארחתי בתוכנית של פאולה וליאון.  אי אפשר היה שלא להתייחס לראיון המאד אישי בתוכנית ״אנשים״ בו החלטתי לענות למירי מיכאלי בכנות ולא להתחמק על האלימות שחוויתי בזוגיות הראשונה שלי כשהייתי בת 20 עם מי שנישאתי לו והתגרשתי במהירות.  גם אני הופתעתי כשהדמעות הציפו עיני. מסתבר שזה לא פשוט לדבר על דברים שבחרתי להדחיק במשך מספר עשורים. חשבתי שאני יכולה לדבר על הדברים כי זה חשוב שנשים עם קול ידברו. חשבתי שזה הרבה מאחורי, הלכתי קדימה, נישאתי שוב הקמתי משפחה, בניתי קריירה ועוד אחת ועוד אחת ובכל זאת מה שמדחיקים לא מת ולא מתפוגג כי כשהדחקנו למעשה התביישנו לספר כי חששנו שישפטו אותנו, ובצדק חששנו שנתוייג כמשהו שהערך שלו כל כך נמוך שמגיע חו שיקבל מכות. החברה שופטת את האישה ״היא אישה מוכה״, תיוג כזה הוא לא תיוג עם חמלה אלא תיוג של חפץ שזה נורמלי ובסדר שיכניסו לו מכות, יבעטו בו, יחנקו אותו. יהרגו אותו. על התוקף כמעט ולא מדברים, הוא מתואר על ידי החברים שלו כ״אדם נורמטיבי״, ״חביב״, ״לא מאמינים שיכול לעשות מעשה כזה״. העובדה היא שהוא עשה!!!. ואיפה הייתם אתם כשראיתם שהוא מתייחס אליה בזלזול, מעיר לה בגסות או דוחף אותה או מבטל אותה לפניכם. האם אמרתם משהו? 

החברה הישראלית היתה מאז ומתמיד סלחנית כלפי גברים אלימים. 
כבוד השופטת דורנר כתבה בפס״ד של כרמלה בוחבוט (1994 ): ״ היה זה סוד גלוי … כולם ידעו על כך ושתקו״. עדיין כולנו יודעים ושותקים. שותקים כשרואים אלימות בבית השכנים, הטרדה מינית במקום העבודה, אלימות מילולית כלפי עובדת בעירייה, מלצרית, וגם כלפינו הנשים בבדיחות פוגעניות סביב השולחן בארוחת ערב עם חברים. הגיע הזמן שננקה את זה מהחיים שלנו, מהשפה שלנו!  and stand together against  it

את הראיון המלא ניתן לראות ולשמוע בקישור הבא:

Watch the interview with English translation