השבוע אי שם במחנה צבאי שפעם הסיסמא "הטובות לטייסים" קיבלה אותנו בכניסה לבסיס,
סיימו בהצלחה שתי חיילות -קצינות מוכשרות את הקורס שנחשב הכי עילית בצה״ל.
יום קודם "ניצחו" בבית משפט השלום שתי נשים (התובעת ועורכת הדין שלה) את חברת קדישא. בית המשפט החליט לפסוק לתובעת פיצויים בסך של 32000 שקל , והכי חשוב, קבע השופט, עמית כהן: "כי התנהלותו של הרב במקרה היא אפליה אסורה אשר יש להוקיעה מכל וכל". ועוד השופט הוסיף:״ כי אין לעבור לסדר היום על מצב בו רב מונע מבתו ואלמנתו של אדם לשאת הספד לזכרו ו/או לצעוד עימו בדרכו האחרונה״.
אז בכל זאת למה אין על מה לשמוח ?
אין על מה לשמוח כיהדברים קורים במדינת ישראל בטקס הלוויה!! את ההלוויה הזו אי אפשר לקיים שוב. נלקחה מאותה אישה, לעד, הזכות להספיד את אביה. לעד נלקחה ממנה ההזדמנות ללכת לצד הארון של בעלה בראש ההלוויה. את עוגמת הנפש שום כסף לא יפצה. אני מודה לה על שתבעה את חברת קדישא. אך האם זה ימנע מרב אחר לעשות את אותו דבר בהלוויה אחרת ? האם הרב פוטר ממשרתו?
התשובה היא לא!
מדוע אין עוד אין על מה לשמוח?
מאחר והשופט הוסיף וקבע שההפרדה שבוצעה בטקס ההלוויה בין נשים וגברים הייתה בניגוד לרצון המשפחה והתובעת.
המילים " בניגוד לרצון המשפחה והתובעת" מסוכנות לנו כל כך. מי הוא זה שקובע את רצון המשפחה? הלחץ וההשתקה של הנשים במגזר הדתי פולש לכל המגזרים. אי אפשר להפריד בין אנשים. בהרבה משפחות יש חוזרים בתשובה ודרגות שונות של חרדיות לדת. לכולם יש חברים מחברות שונות. "רצון המשפחה " בפעם הבאה יהיה הכשרה למנוע מנשים להספיד את אביהם מאחר ואיזה שהוא רב או קרוב משפחה יאיים לא להשתתף בארוע.
זה לא קורה רק במגזר הדתי גם החילוניים מקריבים את כבוד הנשים שלהם למען האורחים הדתיים.
כך על פי "הסכמה" של המארגנים, נשים לא מוזמנות לדבר בכנסים שעוסקים בנושאים של חינוך רפואה ועסקים, כדי לרצות את באי הכנס (בפוטנציה) הדתיים. החילוניים מקריבים את כבוד הנשים שלהם עבור עוד כמה כרטיסים שאולי כמה דתיים קיצוניים ירכשו. הם לא מבינים שזה מחזק את הקיצוניים ומחליש את המתונים. ההשפעה היא ארוכה ורחבה הרבה מעבר לאותו כנס בודד. לאחר למעלה מעשר שנים של הפרדה באוטובוסים, כשהתקשורת החילונית העלתה את הנושא לסדר היום שלנו, נוצר מצב הפוך, במקום שחשיפת הדברים תביא לעצירת הסחף היא הביאה להרחבתו. בשנה האחרונה רבו מקרי הדרת הנשים בסביבה החילונית: בכנסים, בטקסים, בבתי קברות, בצבא, בכנס תנועות הנוער בכפר סבא. כמובן שזה "בהסכמת המשתתפים". ואכן בהסכמת המשתתפים לא המשתפות. אז רצון מי יחשב בבית המשפט כשיובא המקרה הבא לפניו? רצון זו שהושם לה "אקדח בראש" ואמרו לה הסכמה או נידוי והשפלה, או רצון השכל הישר ומגילת העצמאות שהמדינה הזו קמה עליה?
חשבתי שתפקיד המדינה הוא לתת הגנה לכל אזרחיה, גם נגד אפליה, היתכן שהמדינה תתנער מההגנה הזו בטענה שהסכמנו לאפליה הזו?
בחברה החרדית מופעל לחץ אטומי על נשים להסכים להעביר את עיניני הירושה שלהן לדיון בבתי הדין הרבניים לעינייני ממון, שם מן הסתם זכויות הבנות היורשות נחותות מזכויות הבנים. האם ניתן לומר שהן הסכימו? או שזוהי דרך להתנער מההגנה על אותן נשים? או דרך להתחמק מלהתעמת עם המצב הלא נורמלי הזה שבמדינה אחת יש שתי מערכות חוק, ומערכת החוק האזרחית הריבונית במציאות הופכת להיות משנית.
למה?
כי המדינה שיחררה את מערכת הדתית מכפיפות למערכת החוקים שלה, ואפילו מלהישבע לחוקיה. עובדה ליצמן (שר הבריאות בפועל) סרב להישבע לחוקי מדינת ישראל ולכן הוא רק מכהן כסגן שר אך בפועל מתפקד כשר. כך עקפה הממשלה את הצורך שלו להישבע לחוקי המדינה. מעניין מה היה קורה אילו-זה היה אחמד טיבי?
אני ראיתי במו עיני מסמך שבית דין רבני בישראל הוציא' בו הוא מכריז על עצמו "כעליון לבית המשפט בקליפורניה". מדובר בתביעת גירושים של זוג ישראלי שחי והוליד ילדה בקליפורניה,לאישה יש זכויות מסויימות בבית המשפט בקליפורניה. הבעל הישראלי החליט לעקוף את בית המשפט בקליפורניה, טס לארץ ופתח תיק ברבנות בחיפה. האישה עומדת חסרת אונים, כי בית הדין לא כפוך לשום בית משפט אזרחי, סוג של עריצות שאי אפשר להסביר.
אירגוני הנשים עושים עבודה נפלאה בבתי המשפט ובכנסת אך אנו עומדים בסופו של יום או בכל בוקר מחדש מול מערכת שב DNA שלה היא מפלה נשים את ה-DNA הזה צריך לשנות.
נמאס לנו לרקוד טנגו עם המדינה, אנחנו רוצות לרקוד הורה במרכז העיר כמו שהנשים רקדו כשהוקראה מגילת העצמאות ב1948 בה הובוטח שיוויון ללא הבדל מין גזע דת או צבע!!!
אילנה שושן
הפוסט פורסם לראשונה ב2012 סלונה.